אסור שילדים יבכו.

אסור שילדים יבכו.

נדמה שזה הקו שמנחה הרבה הורים וצוותי חינוך בימים הראשונים במסגרות.

ילד מגיע לגן או לבית הספר החדש וברגע שההורים צריכים ללכת הוא מתחיל לבכות.

מיד מישהו מהצוות יקח איתו וינסה להפסיק את הבכי.

הוא יקבל עוגיה ( שזה בפני עצמו התניה לאכילה רגשית, אם קשה לי אז אני אוכל משהו).

הוא יקבל משחק או שיגידו לו ״הנה תראה איך כל הילדים משחקים יפים ולא בוכים״.

״אתה חייב להרגע״, ״ אתה תגיד מחר יפה ביי לאמא בלי לבכות״.

אבל למה ? הרי בכי זה כמו צחוק, שמחה ועצב הם רגשות תקינים שחייבים להיות בכולנו, אז אם לא נראה לנו הגיוני להגיד לילד שצוחק ״די מספיק לא צריך לצחוק עכשיו״ למה להפסיק לו את הבכי זה כן הגיוני?

קצת על מה שקורה לנו בגוף בזמן סיטואציה כזו: ההורה יצא, הילד בבכי, אומרים לו להפסיק, מנסים להסיט את המחשבה שלו, הוא מפסיק לבכות.

אולי עד כאן זה נראה כאילו הוא התגבר, עבר לו, הנה הוא נרגע אבל בעצם הוא מרגיש את אותן התחושות פשוט הדחיק אותן, עכשיו הדמעות עומדות בגרון ולא יוצאות ונתקעות.

ומה קורה לנו שהן נתקעות? הגוף מגיב פיזית למצב הרגשי ולכן בתחילת שנה ילדים יהיו חולים עם הכניסה למסגרת, כי הדמעות נתקעות בגרון/ בחזה אז יהיה שיעול, דלקות גרון ואפילו דלקת ריאות.

בכי לא צריך להטריד ולהפריע לנו , יותר חשוב ליצור פרידה איכותית שתאפשר שחרור.

אם ילד בוכה למשל אחרי שההורים שלו הלכו אפשר לחבק אותו ולהגיד לו״ אני מבינה אותך, זה קשה להפרד מההורים, אתה חושש ומתגעגע, זה בסדר לאט לאט תכיר את הילדים ויהיה לך קל יותר״.

״מה אתה צריך ? מה יכול לעזור לך?

אני רואה את זה מהיום שהילדים נולדים, אנחנו מפחדים להחזיק אותם על הידיים שלא יתרגלו, לישון במיטה שלנו שלא יתרגלו, נדמה שהתרחקנו מהדבר הכי קרוב שיצא לנו מהגוף.

אבל אפשר אחרת, גם אם נתחיל בקטן, גם אם רק נאפשר לילד שלנו לבכות ופשוט להיות עבורו שם.